הולך רגל עבר בכביש צר מאוד ,מעד אל שולי הכביש בעומק של 4 מטרים, ונפצע באורח קשה ביותר והפך לנכה במאה אחוז, שכן לא היה כל שלט אזהרה במקום המתריע בפני הסכנה הצפויה. 7 שנים לאחר קרות המקרה החליט הוא להגיש תביעה כנגד הרשות המקומית בגין הרשלנות שגילתה באי תיקון הכביש ובכך שלא שמה כל שלט על סכנת נפילה במקום. הוגשה תביעה לבית המשפט המחוזי ושם נפסק כי יש לפצות את הולך הרגל בגין הנזק שנגרם לו בסך של למעלה מ- 3 מיליון ₪ אך קי לו אחריות תורמת של 20%, הוגש ערעור לעליון וזה התקבל באופן חלקי ונוסף לו עוד פיצוי בסך של 450 אלף ₪.
העיריה התרשלה או לא? מעבר הכביש היה צר למדי והולך הרגל נפל לשולי הכביש בעומק של 4 מטרים
אחת הבעיות המוכרות לכולנו כהולכי רגל, היא מצבם הרעוע של מדרכות וכבישים מסוימים אשר הופכים את ההליכה בהם לסכנה של ממש, האחריות לטפל במקרים אלו היא על הרשות המקומית אשר לא תמיד ממהרת לבצע את התיקונים הנדרשים ובשל אדישות זו, נפגעים הולכי רגל רבים ונגרמים להם נזקים חמורים, אשר היו יכולים בקלות להימנע ולא להיות מקור לתביעות רשלנות רבות ומיותרות.
מדוע אם כן, בית המשפט קובע כי הייתה לו רשלנות תורמת לנזק שנגרם לו?
עמית (שם בדוי) עבר ליד ביתו בכביש צר מאוד שנועד למעבר הולכי רגל, כאשר ברגע אחד של חוסר תשומת לב, הוא מעד ונפל לשולי הכביש, לעומק של כארבעה מטרים ונחבל באורח קשה ביותר. בניגוד לנדרש, לא היה באזור הנפילה כל שלט אזהרה על הסיכון הכרוך במעבר בדרך זו או על אפשרות לסכנת נפילה.
עוברי אורח שמצאו את עמית מוטל על הכביש הזמינו אמבולנס וזה העבירו לבית החולים כאשר הוא מוגדר כפצוע קשה. בבית החולים אובחן כי הנפילה גרמה לנכות של 100%, עיוורון ואי יכולת לשלוט על הסוגרים. כמו גם יכולת הזנה דרך זונדה וחוסר תקשורת עם הסביבה.
בעקבות הפגיעה הטרגית עמית הועבר למוסד שיקומי ובו שהה כשבע שנים ובחלוף תקופה זו החליט עמית להגיש תביעה לבית המשפט המחוזי כנגד הרשות המקומית בגין הרשלנות שגילתה בכך שלא טיפלה במפגע בעת הצורך והשאירה את המקום בלי כל שלט אזהרה תוך שהיא חושפת כל הולך רגל לסכנת נפילה ופגיעה גופנית.
בית המשפט המחוזי שמע את טענות הצדדים ובהתאם לראיות שהובאו בפניו קיבל את הגרסה של עמית לפיה הרשות המקומית אחראית לנזק הגופני שנגרם לו ועל כן עליה לפצותו, אך יחד עם זאת נקבע גם שישנו אשם תורם לעמית במה שאירע משום שהוא ידע כי במקום קיימת סכנת נפילה, שכן רגיל היה לעבור בו מידי יום ולכן היה עליו לגלות זהירות יתר ולבחור בדרך מעבר חלופית שאינה מסוכנת.
בית המשפט המחוזי פסק לעמית פיצוי כספי כולל של למעלה – 3 מיליון ₪ וממנו נוכו תשלומי הביטוח הלאומי שקיבל והרשלנות התורמת בשיעור של 20%.
עמית מחליט להגיש ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בית המשפט העליון קיבל לידיו את הערעור ודן בטענותיו של עמית לעניין החלטה שנתקבלה על ידי בית המשפט המחוזי והחליט כי יש לקבל את הערעור באופן חלקי, כאשר משמעות הדבר שלא להוריד מגובה השיעור שנקבע לעניין הרשלנות התורמת אך עם זאת לדעת בית המשפט העליון יש להוסיף לו פיצוי כספי של 450 אלף ₪.
הדיון בבית המשפט העליון היה בהרכב של 3 שופטים כאשר כולם הסכימו כי אין להוריד את שיעור האחריות התורמת של עמית למקרה אם זאת ציינה השופטת ד' ברק –ארז כי יש לסייג את האחריות התורמת בכך שלא בכל מקרה שבו רשות לא תתקן מפגע, ניתן יהיה לטעון כי הולך הרגל הכיר את המקום והיה עליו להיזהר ולא לעבור בו שכן, לשם כך עליה להציג דרך חלופית ולא לטעון זאת בעלמא.
ע"א 1952/11
[ois skin="skin2"]