היועמ"ש: העובדה שהמבוטח לא נקט באמצעי מיגון אינה מאיינת את הפוליסה

במסגרת פסק דין שניתן לאחרונה על ידי בית המשפט העליון, הוגשה עמדת היועץ המשפטי לממשלה, לעניין פרשנות סעיף 21 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א – 1981 (להלן: "החוק"), העוסק בחבות מבטח לפצות מבוטח בתגמולי ביטוח בעת התממשות אירוע ביטוחי, מקום בו המבוטח לא נקט באמצעים להקלת הסיכון של המבטח, כפי שאלו נקבעו בפוליסה.

סעיף 21 לחוק קובע כי במצב הדברים האמור, יחולו הוראות סעיפים 18 ו-19 לחוק, בשינויים המחייבים. סעיפים אלו עוסקים בזכותו של המבטח לבטל את הפוליסה, ובתגמולים המופחתים שישולמו למבוטח במקרים אלו.

עניינו של התיק בפוליסה אשר במסגרתה בוטחו גם תכשיטים יקרי ערך. בפוליסה שנעשתה, הודגש כי כיסוי אירוע של פריצה וגניבת תכשיטים מותנה בהימצאות התכשיטים בתוך כספת ביתית מעוגנת לקיר או לרצפה. לאור האמור לעיל, התקין המבוטח כספת בביתו, ואולם בחר שלא לשמור בה את תכשיטיו. לימים דירתו של המבוטח נפרצה, ותכשיטיו, שכאמור לא נמצאו בכספת, נגנבו. חברת הביטוח סירבה לפצות את המבוטח, בטענה שלא עמד בתנאי הפוליסה.

עמדת היועץ המשפטי לממשלה ביחס לתנאים מוקדמים

היועץ המשפטי לממשלה נדרש, במסגרת עמדתו, לדון בשתי שאלות מהותיות ביחס לדרישת המבטח להשתמש באמצעים להקלת הסיכון: 1) האם ניתן לטעון כי כאשר המבוטח לא נקט באמצעים להקלת הסיכון, חוזה הביטוח לא חל בעת קרות המקרה. אם התשובה לשאלה זו שלילית, דהיינו חוזה הביטוח בין הצדדים קיים – 2) מה יהא גובה התגמולים הקבועים בפוליסה, מקום שבו המבוטח לא השתמש באמצעי להקלת הסיכון.

היועץ המשפטי לממשלה קבע כי אין בעובדה שמבוטח לא נקט באמצעים להקלת סיכון ביטוחי כפי שצוינו בפוליסה כדי לאיין את קיומה של הפוליסה בעת קרות המקרה הביטוחי, ובכך לפטור מבטח מחבותו לתשלום התגמולים.

כמו כן, היועץ המשפטי לממשלה קבע כי אין להבחין בין מקרה בו לא הותקנו אמצעים להקלת הסיכון, לבין מקרה בו לא נעשה שימוש באמצעים אלו, וכי "נקיטה באמצעי להקלת סיכון" משמעה התקנת אמצעי או שימוש באמצעי, שכן מבחינת החשיפה לסיכון הביטוחי, מצב בו לא הופעל אמצעי להקלת הסיכון דומה למצב בו לא הותקן אמצעי מעין זה. עוד נקבע כי בשני המצבים חוזה הביטוח ימשיך לחול.

הסיבה העיקרית להיעדר ההבחנה נעוצה בפערי הכוחות בין הצדדים לחוזה, וברצון המחוקק להגן על המבוטח גם אם אמצעי הפחתת הסיכון הותקן אך לא נעשה בו שימוש, וכן למנוע מצבים בהם מבוטח יישא בנטל כספי משמעותי במשך שנים תוך מחשבה שהינו מבוטח, ועם התרחשות האירוע הביטוחי יופתע לגלות כי הפוליסה אינה חלה.

במסגרת הפוליסה, מבוטח נדרש לשלם תשלומים קבועים ושוטפים, למרות שבפועל נזקק לשירותי המבטח רק בשעת התרחשות האירוע הביטוחי. לפיכך, לא ייתכן כי בשעה שהמבוטח אכן נזקק למימוש הפוליסה בגינה שילם תקופה, המבטח יוכל להתנער מאחריות תוך נימוק שהופר התנאי הדורש נקיטת אמצעים להקלת הסיכון הביטוחי, ואשר בגינו ניתן לטעון שהחוזה בין הצדדים לא קיים.

לאור האמור לעיל, נקבע כי יש לצמצם את המקרים בהם ניתן יהיה לקבוע שהפוליסה אינה חלה, קל וחומר כשמדובר באי-נקיטת אמצעים להקלת הסיכון. קביעה זו נסמכת בין השאר על בחירת המחוקק להסדרת מקרים אלו כך שגם אם מבוטח לא עמד בחובותיו לפי הפוליסה, הדבר לא יביא לביטולה. כמו כן, סעיף 39(א) לחוק קובע כי סעיף 21 קוגנטי, דהיינו שאין להתנות עליו. קביעה זו משקפת אף היא את מגמת המחוקק – למנוע מצב לפיו כל תניה הנוגעת לאמצעי להקלת סיכון תהווה תנאי לעצם תחולת הפוליסה, וכי בהיעדר נקיטת אמצעים להקלת הסיכון, חוזה הביטוח לא חל בעת המקרה הביטוחי.

לסיכום, הנחת המוצא הינה כי חוזה הביטוח חל בין אם לא ננקט אמצעי להקלת הסיכון, ובין אם אמצעי מסוג זה כלל לא הותקן, וכי יש לבחון את חובת המבטח בהתאם להוראות סעיף 21. ואולם, מרגע שמבוטח לא נקט באמצעי להקלת הסיכון כאמור בפוליסה, ייתכן שהמבטח יידרש לשלם תגמולים מופחתים למבוטח. כל מקרה ייבחן לגופו, בהתאם להוראת סעיף 18(ג) לחוק. בהתאם לגישה זו, ניתן יהיה להבטיח שמירת אינטרס המבוטח לעמוד בתנאי הפוליסה.

נקבע כי הדרישה מהמבוטח לעשות שימוש באמצעי להקלת סיכון המבטח אינה יכולה להיחשב כתנאי מקדים לקיומה של הפוליסה כולה, ולכן גם אם לא הופעלו אמצעים מעין אלו, הפוליסה עדיין חלה. סעיף 21 לחוק יחול הן מקום בו לא נעשה שימוש באמצעים להקלת הסיכון, והן מקום בו אלו לא הותקנו כלל.

הצטרפו אלי: עו"ד רפאל אלמוג

[ois skin="skin2"]

כתיבת תגובה